רבות מהנשים מייחסות למקצועניות מין, מיסיון מוסרי על בחירותיהן בחיים, ומנסות לעורר בהן תחושת בושה ואשמה על שהחליטו לעבוד במקצוע הוותיק בעולם.

והאמינו או לא, בתוך קבוצה זו של מובילי דעת עצמית, אלפי נשים פעילות גם ב-OnlyFans. הן מנסות לשנות את אופי הפעילות שלהן על ידי שיבוש התואר שלהן ל”מנועות יצירת תכני אינטרנט למבוגרים” במטרה להצביע על המוסריות שלהן ולהיות מקובלות יותר בחברה. והנה תופתעו לגלות, שעם התפתחות הפלטפורמה, מספר המשתמשות גדל בצורה ניכרת, ועד מחקר שנעשה בקרב סטודנטים באוניברסיטאות, נראה כי כ-70% מהם אינם תופסים את OnlyFans כמוטעה או פסול. איך ייתכן שככל שהעיסוק במין נעשה יותר מקובל בחברה, הוא גם מושא לסטיגמה עם כל ההצהרות התקינות על שוויון, ואיך בתוך כך מתגברת ההיפוקרסיה סביב התעשייה הזו, ומשכנעים אותנו שככל שמדובר בפעולה שמתרחשת בלי מגע פיזי, זה כבר לא נחשב לבעיית זנות?

במאמר זה אנסה לשרש את המיתוס ולהציג שה-OnlyFans הוא תוצר של חברה בעלת ערכים פרדוקסליים.

מהי פלטפורמת OnlyFans?

OnlyFans היא רשת חברתית שהושקה בשנת 2018 ומאפשרת ליוצרים לפרסם תכנים המוגנים בתשלום. בניגוד לרשתות חברתיות רגילות, כאן המשתמשים משלמים עבור מנוי חודשי כדי לגשת לתכני היוצר שכוללים תמונות, סרטונים, הודעות פרטיות ועוד, הכל מחוץ לקידומי התוכן המהממים של הרשתות הגדולות. הפלטפורמה נוסדה על ידי היזם הבריטי טים סטוקלי, ובהמשך, ב-2018, רכש חומוס רדבינסקי, יזם עם ניסיון בתעשיית הבידור למבוגרים, חלק גדולה בחברה ומניע את הפלטפורמה לכדי מיצובה כמובילה בשוק.

כיום, OnlyFans משרתת מאות מיליוני משתמשים ומעל 4 מיליון יוצרים. בשנת 2024-2025 הפרויקט נהנה מיותר מ-300-400 מיליון משתמשים רשומים ברחבי העולם. היוצרים שומרים על כ-80% מרווחיהם, והפלטפורמה גובה עמלה של 20%. בשנת 2023 בלבד, ההיקף העסקי של הפלטפורמה עבר את ה-6.6 מיליארד דולר.

נקודת המפנה המשמעותית התרחשה במהלך סגרי הקורונה ב-2020. כשהאנשים נשארו בבית ומחפשים בידור, או איבדו עבודות וזקוקים להכנסה, הפופולריות של הפלטפורמה תפסה תאוצה עצומה. עם זאת, קיימים שני גורמים מרכזיים שהעצימו את הצמיחה המדהימה הזאת: ראשית, OnlyFans מאפשרת הפצה של עירום וחומרים מפורשים, שאסורים בדרך כלל בפלטפורמות כמו אינסטגרם ופייסבוק, ולכן הדבר קיבל את הכינוי “אינסטגרם של הפורנו”. שנית, היא מאפשרת ליוצרי התוכן להרוויח ישירות מהקהל, בלי תלות בפרסום או באולפנים חיצוניים, ומעניקה להם שליטה על הייצור והזמינות של התכנים שלהם.

התוצאה היא פלטפורמה פתוחה לפריצות שממוקמת בגדול שבשוק העולמי לזנות מקוונת. בעוד שמדינות ומדינות מנסות להגביל או לסגור אתרי פורנו וקידום תכנים פורנוגרפיים, OnlyFans פורחת וממשיכה לגדול. בעוד באירופה מנסים לחוקק חוקים שנועדו להילחם בפטרוני (קישורים לניהול בתי בושת, השכרת חדרים לזנות ועוד), בישראל, בארצות הברית ובמדינות נוספות, הפלטפורמה פועלת בחופשיות יחסית – ומומלץ לשים לב לחדשות ולאופן שבו חוקי הזנות וההגדרות שלהם משתנות.

כשאישה מודה שהיא עובדת כזונה, היא מוצאת את עצמה מואשמת בקלות שהוחדרה לכאן בכפייה, שזו בחירה שאינה חופשית. אך כשאישה בוחרת לעבוד ב-OnlyFans, אף אחד לא שואל שאלות. ולמרות שמדובר במובן מסוים באותה תופעה כי מדובר באקטים של זנות, בפשטות לא נותנים לזה את אותה חשיבות, אולי מתוך חשיבה שמדובר בביטוי של חופש ועצמאות. כך, אנחנו מייצרים חובת הפשטה והאשמה על הזנות הפיזיות ומגדילים את ההגדרות של פרקטיקות מקוונות ל”עבודה” באופן לגיטימי, תוך שמירה על פרקטיקות שייקרבו את ההבנה של הזנות הפיזית כנחותה או פחות פוגענית.

OnlyFans – סוג של זנות?

יש הטוענים ש-OnlyFans אינו קשור לזנות מפני שהשימוש בתכני מין הוא חוקי, כי מדובר במקום שבו מוכרים סרטונים ופוסטים, ואילו זנות אמיתית מחייבת מגע פיזי, שלרוב גם אסור בחוק. לפי טענה זו, הפרדה בסיסית בין חומרים פורנוגרפיים לבין זנות היא המיקום הפיזי של הפעולה. אם כך, אזי כשרואים סצנה עירומה בפורמט של סרטון באינטרנט, זה לא נחשב ל”זנות”.

ההבחנה בין פורנוגרפיה לזנות מתבצעת לפי המגע הפיזי בין אדם לאדם, והעיסוק ב-OnlyFans מכוון לתוכן מוקלט המוגש לצופים, ולא לשירות המבוצע במגע ישיר. על פי ההגדרות של חלק ממדינות, היוצר משמש כשחקן פורנו או יוצר תוכן, לא כבעל מקצוע של זנות. אלא שההבדל המהותי הוא שתוכן זה מוקלט ומוגש לצפייה, בניגוד למגע חודשי במפגש פיזי. כמובן, אין שום הבדל מבחינה מוסרית בין פעולה שבה מישהו משלם כדי לצפות בתוכן מקוון לבין מפגש פיזי שתומלץ על ידי חוקי מדינה מסוימות כסוג של זנות.

ההגדרה הממוקדת והקטעית שמכונה לעיתים קרובות על ידי המילון של קמברידג’ “עסק של קיום יחסי מין בתמורה לתשלום” הינה חדה וממוקדת, אך בפועל, ההגדרות של ג’נטר ושאר חוקרים מתרכבות ומייצגות את המורכבות הרבה של תופעת הזנות בעידן הדיגיטלי. לדוגמה, ישנה גם ההגדרה של “סחר בשירותים מיניים בתמורה לכסף”, הכוללת לא רק מגע פיזי אלא גם שירותים דיגיטליים ופעולות אינטימיות שמבוצעות באונליין.

ובאמת, האלמנט המרכזי בעשיית התכנים ב-OnlyFans הוא תיעוד של פעולות מיניות שמוגשות לקהל בתשלום – בין אם זה על ידי שידור חי, שליחת סרטונים אישיים, או מסרים עם תכנים פורנוגרפיים. ההגדרה המודרנית של זנות כוללת כיום גם את האפשרות של תשלום עבור שירותים שמבוצעים בצורה דיגיטלית, ולעיתים קרובות המצלמה משמשת ככלי התקשורת המרכזי.

למעשה, יש הטוענים כי ה-OnlyFans משמש כזירת הזדמנות פתוחה, לחנויות מקוונות לאלימות והגברת התדמית של הזנות באמצעות אופציות של שידורים חיו-בזמן, שיחות וידאו פרטיות, והעברת מסרים פורנוגרפיים. הניכור הפיזי נפוץ, אך ההליך הנפשי, הכלכלי והחברתי דומה במידת מה לזנות הפיזית, ורבים מייחסים לו את אותו תפקיד חברתי ומוסרי.

מה חשוב לזכור לפני שמתחילים ב-OnlyFans?

לפני הצטרפות ל-OnlyFans כמשתמש או כיוצר תוכן, חשוב להבין שמדובר במקום עם סיכונים חוקיים ואישיים משמעותיים. הפלטפורמה מציעה פוטנציאל לרווח כספי, אך חסרה הגנות חוקיות אמיתיות, ומצב זה מעלה חששות כבדים בנוגע לפרטיות, אבטחת מידע והשלכות אפשריות בעתיד. חשוב לזכור שלא ניתן להבטיח לחלוטין את האנונימיות, והסיכונים של פריצות הייטק, חשיפת פרטים אישיים ואכיפת חוקי זנות משתנים את רמת הבטיחות של הפעילות.

להלן מספר נקודות שחשוב לשים אליהן לב:

• 1. אימות זהות חובה: כל יוצר חייב להציג תעודה מזהה ממשלתית ולצלם סלפי כדי לאשר שהוא מעל גיל 18. זה יוצר זכויות וקשר בין הזהות האמיתית שלך לחשבון שיצרת, מה שמקשה על שמירה על אנונימיות מוחלטת. גם משתמשים רגילים מוכרחים להיכנס עם פרטי תשלום ואפשרות לשם בדוי, אך זהות התשלום נקשרת לספרי החשבון שלך.
• 2. סיכון בחשיפה ל”צ’אטרים”: מחלקים חברתיים או סוכנויות ניהול שמתחזות לאנשים אמיתיים באמצעות העברת הודעות (לדוגמא, כאלה הפועלות כסוכנויות ניהול) עשויות לחדור פרטיות של היוצרות, לנהל שיחות ישירות עם מעריצים ולשנות סיסמאות, דבר שמסכן את הגישה לחשבון וחשיפות שונות. במקרים מסוימים, הסוכנויות אף גורמות לנעילת היוצרות מחשבונן מבלי רשות.
• 3. סכנות של רדיפה אף מחוץ לאינטרנט: מעריצים נלהבים עשויים לנסות למצוא את היוצרות בעולם האמיתי תוך שימוש בפרטים החשופים בתוכן, ולבצע מעקב, איומים ואלימות פיזית. הקירבה שבין הרשת לעולם הפיזי עלולה להביא לפגיעות ממשיות.
• 4. חשיפות של מידע אישי: נתוני החשבון הם לא תמיד בטוחים, והחברה שומרת בשרתיה מידע רגיש כמו תעודות זהות, פרטי תשלום, והודעות פרטיות. במקרים של דליפות, החשיפות עלולות להיות חמורות מאוד – זהות, פושעים, סחיטה אימייל, איום באיומים מפורסמים ומרושעים – וההליך המשפטי לעיתים לא מספיק מהר כדי להתמודד עם הנזקים.

חשוב להביא בחשבון שההגנות כיום מבודדות מאוד, וההתרחשויות של דליפות ומרמה הופכות להיות שכיחות. בנוסף, חוקים משתנים ומעצבי מדינות עלולים לשנות את ההגדרות של עבודה מינית מקוונת ולהביא לתוצאות מפתיעות, לדוגמה:

• בצרפת: זנות מוגדרת לפי מגע פיזי. תכני וידיאו ומבחנים באינטרנט אינם נחשבים לזנות על פי ההגדרה החוקית, ואם כך, כל חקיקה שנוגעת בזנות עלולה להחמיר גם על הפלטפורמה.
• בשוודיה: חוק שמיועד לכלול את ההגדרה של תשלום עבור שירותי מין מקוונים, ובכך מגדיר את הפעולה כעבירה גם אם השירות מתבצע מרחוק. כרגע, ההחמרות המרכזיות הן כנגד הקונים, בעוד היוצרות הפוכות לפעמים למטרה הפוכה.
• בארה”ב: שינויים בחקיקה על המיסוי והגדרות עצמן יוצרות מצב שבו גם פדיון של טיפים וזכויות מול הרשויות עלולות להיגרר לבעיות חוקיות ומשפטיות, וחוקי המס בעצמם דורשים חשיפה ובדיקה של התכנים שנוצרו.

סיכום אחרון

בעיני, ההמרה לדיגיטציה של שירותי מין הביאה להתפתחות רבה אך לא תמיד לקדמה. เพבותם מתאים להגדרה המודרנית של “זנות דיגיטלית” בכך שהעיסוק מתבצע באופן ישיר בין אדם לאדם, והכסף מחליף ידיים בתמורה לשירות מיני שנוצר באמצעות מצלמה. בחירה לתקשר באופן זה חושפת את היוצרים והקהל לסכנות ברמה האישית והחברתית יותר מאשר כל פעילות זנות מסורתית אחרת.

לכן, נשאלת השאלה האם במקום לשכור שירותים באופן פרטי, הימנות על אפשרויות הפרדה מלאה, סודיות ומותג ביטחוני כמו בתי בושת או מעסיק עצמאי, שהן גם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של זנות, עדיף בכל זאת לחזור לשורש ולהיות במגע ישיר, במקום להסתכן בפגיעות מתמדות שנובעות מהעבודה הווירטואלית.